<h1>סמ"ק מצוריך סימן רע"ג</h1>
<h2>דף לג:</h2>
שלא למנוע שאר דכתיב (שמות כ"א) שארה כסותה ועונתה וגו' שארה פי' מזונות. מתוך שיטת התלמוד (כתובות דף מ"ז) למדנו שכל תנא (הד) הזהיר בארצו לפי עניין הארץ שהיה דר בה (עיין כתובות דף ס"ה) אם כן עכשיו ראוי לדון שפוסקין לה בכל יום שתי סעודות בינונית של בני אדם הדרים באותה העיר ואין משערין לה כחולה וכגרגרנית ומאותו מאכל שרגילים בני אדם של אותה העיר לאכול, וכן פוסקין לה מעט יין לשתות אם היה מנהג המקום ששותות הנשים יין באותו מקום, ופוסקין לה ג' סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום. ואומר שם התלמוד (דף ס"ד) שנותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כגון כיבוס נשים ומרחץ ואם היתה מנקת פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה ואמר ר' יהושע בן לוי נותנין לה יין שהיין יפה לחלבא). ורבינו אליהו (שם דף ס"ג תוספות ד"ה באומר) היה אומר שחייב אדם להשכיר עצמו כדי לפרנס אשתו כמו שכתוב בספר הכתובה אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנסב). ומה שאמרנו מזונות וכסות זהו דווקא בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו. כתב רבינו משה ז"ל (הלכות אישות פי"ב הי"א) למי שהיה עני ביותר ואינו יכול להספיק לה אפילו לחם כופין אותו להוציאה ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתןג). א)0ונותן לה מטה ומפץ ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כיפה לראשה וחגורה למתניה ומנעלים לרגליה, עכ"ל ס"ג (ל"ת סי פ"א). מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכיפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד שחופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד בפחות בכל הרדידים ואם היה עשיר נותן לה רדיד לפי עשרו כדי שתצא לבית האובל או לבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כן עושין לה שאינה בבית הסוהר שלא תצא ושלא תבא אבל גנאי הוא לאשה שתהא יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת או פעמיים בחדש כפי הצורך שאין יופי לאשה אלא לישב בביתה, לשון מיימון (הלכות אישות פי"ג ה' י"א). ונותן לה בגדים מנ' זוז לשנה זוזי מדינה שזוז צורי שוה שמונה מהם ואינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים אבל נותן לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיה בימות החמה והשחקים שהן מותר הכסות הרי הן שלה כדי שתתכסה בהן בימי נידותה, עכ"ל ס"ג (שם). ב)0ובכל עניין בין שהוא עני בין שהוא עשיר אין יכול למכור בגדי אשתו ואף לא למשכנם כדאיתא בפרק הגוזל (ב"ק ק"ב) אחד המקדיש ואחד המעריך אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ומדקאמר אין לו משמע בכל עניין ואם משכנה בגדיה בשביל מזונותיה הבעל חייב לפדותם אם לא שאמר פסקתי לך מזונות ממקום אחר נאמן בשבועתו ואינו חייב לפדותם ומה שיש בכתובות (דף ק"ז) הלך אחד במדינת הים ובא אחר ופרנס את אשתו הניח מעותיו על הקרן הצבי ר"ל שאמר אני מלוה לבעליך והוא יפרע לי בטוב אבל אם אמר אני מלוה לך ואת תפרעי לי (או) [אז] הבעל חייב לפרוע אם לא שנשבע שהניח לה מעות למזונותיה אבל אם לא נשבע חייב לפרוע כי המלוה יתבע לאשה ו[ה]אשה תתבע לבעלה והני מילי כשלותה שלא בבית דין אבל אם לותה בבית דין אין יכול לומר ספקתי לך [מזונות] וצריך לפרוע בכל ענין כדאיתא לשם (דף ק"ז) שמקשה הממאנת וכו' אין לה מזונות ומשנה שלותה בבית דין ומקשה הספר השתא הוא בעי לגרשה ויש לה מזונות אל[מ]א דוקא זאת אינו חייב במזונותיה לפרוע מה שלותה בבית דין משום [שרוצה] לגרשה אבל אחרת שאינה רוצה לגרשה (אינו) חייב לפרוע מה שלותה בבית דין. הגה"ה (שם) יש אומרים [לא] יפרע הבעל אלא אם כן לותה בבית דין והיינו דוקא כשאין המפרנס מוחזק משל הבעל אבל אם מוחזק הוא אין צריך פסק דין, עכ"ה לשון תשב"ץ (סי תנ"ט). ג)0בשם ר"י מקורביל נמצא כי נהגו איש להשכיר ולכופו עבור מזונות אשתו ואם לא יספיק והיא תמצא מלוים שילוו לה בפני בית דין יפרעם האיש כשתשיג ידו מלבד פרנסתו ומחייתו ובלבד שתהא היא נוהגת עמו כדין וכשורה ואיכא קצת לדמויי להא דעולה עמו ואינה יורדת עמו [כתובות ס"א ע"א] ולהא דבזמן שהנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים [שם ק"ח ע"ב] רוצה לומר דכל שכן שיש לדחותו עבור אשתו ולהניח בידה הנכסים אם הן מועטין שאינם יכולים להספיק שניהם לפי ראיית חכמים אך שיש להתבונן לעשות לאשה לפי דרכה אם דרכה לחזור ולהשתכר או אם דרכה לישב בביתה בכבוד לפי ראות חכמי הדור, עכ"ל תו' (עיין בתשבץ סימן תנ"ט). בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שאוכל עמה מלילי שבת ללילי שבת. עכ"ל המיימון (הלכות אישות פי"ב הי"ב).
הלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה בעלה חייב לשלם יש מפרשים שצריכה שתלוה בבית דין ויש מפרשים אפילו שלא בבי"ד וכן משמע מתוך פרש"יא). א)0בפרק אחרון דכתובות (דף ק"ז) גבי דברי חנן שאומר עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו אם יבא הבעל אינו חייב לשלם לו והרי זה אבד מעותיו והניח מעותיו על קרן הצבי — ורש"י פירש (דאין) דווקא כשפרנס אותה בביתו אבל אם הלוה (לו) [לה] מעות בדרך הלואה (ופרנסו) [ופרנסה] עצמה חייב לשלם, לשון עץ חיים — מפני שלא צוהו לזונה והיא לא לותה ממנו [אבל אם לותה ממנו] ישלם וכדאמר' התם כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומאנה אינו משלם דמשמע הא [אם] לא מאנה ישלם, אמנם מקצת רבותינו בצרפת בשם ר"ת נוהגין להצריך שתלוה האשה בבית דין, לשון ס"ג (לאוין סי' פ"א) [עיין דף ק"ח תו' ד"ה הא) מהא דאמר פרק בתרא דכתובות (דף ק"ז) מי שהלך בעלה למדינת הים והיא תובעת מזונות ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי (קיימו) [קדמו] בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו, עכ"ל (שם). ויש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה עד שיהיה שטר כתובתה יוצא מתחת ידה ואם לא תוציא שטר כתובתה אין לה מזונות שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לו כתובתה (מבעלה) שאין לה מזונות כמו שיתבאר ויש מי שהורה שפוסקין לה מזונות בחזקה שלא נטלה ולא מחלה ואין מצריכין אותה להביא כתובתה ודעתי נוטה לזה (כמי) [במי] שהלך בעלה הואיל ויש לה מזונות מן התורה אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתביא כתובתה מפני שהיא אוכלת בתקנת חכמים ועוד מפני שנזונת מנכסי היתומים היורשין ולעולם טוענין ליורש, הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות ומכרו בבית דין ונתנו לה או שמכרה היא לעצמה ובא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות [הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה, לא תבעה ולא מכרה אלא שהתה עד שבא הוא אומר הנחתי] והיא אומרת לא הנחת אלא לויתי מזה ונתפרנסתי נשבע שבועת היסת שהניח לה ונפטר וישאר החוב עליה, מכרה מטלטלין ואמרה במזונות מכרתי והוא טוען ואומר מזונות הנחתי נשבעת שבועה היסת שלא הניח, הרי שלא תבעה ולא מכרה ולא לותה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום, עכ"ל המיימון (הלכות אישות פי"ב הל' י"ז—כ"ב), אמרינן בירושלמי (כתובות פ"ד ה"ו) ור"ח הביאו בפרק נערה (כתובות מ"ז) גרסינן ובקבורתה תניא לא רצה הבעל לקוברה קוברה האב ומוציא ממנו בדין ר' יוסי אומר בין אב בין אחר גובה שלא עלה על דעתו שתהא מושלכת לכלבים למזונות בין אב בין אחר אינו גובה, כמו שאמרנו לעניין המזונות כן הדין לעניין הבגדים הכל לפי המקום ולפי המנהג שהרי יש מקומות שהבגדים יקרים הרבה ויש מקומות שהם בזול אלא העיקר שסומכין עליו הוא שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויין לימות הגשמים ולימות החמה בפחות שלובשת כל בעלת הבית שם באותה מדינה. וכל יש לו מזונות על האיש בין בחייו בין לאחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור וכל שבית דין מוכרין למזונותיו כך מוכרין לכלי בית וכסות ומדור.
מסקינן בפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ"ה) מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה, לס"ג (לאוין סי' פ"א). אשה שמתה ולא רצה בעלה לקוברה ובאו אחרים וקברוה משלהם ואמר הבעל כי זה כמו פורע חובו של חבירו דהניח מעותיו על קרן הצבי ואומר רבי' יחיאל מפריש דאין זה כמו פורע חובו דפורע חובו אפשר לפייסו כאהבים אבל זה מחוייב גמור מתקנת חכמים דקבורתה תחת כתובתה אבל אם נתנו בגד האשה לצדקה בלא רשות הבעל אינה צדקה ויכול הבעל למכרם אם רוצה ולשלם לקבורתה, עכ"ל תו'. ואם נשבעה שבועת אלמנה ואחר כך מתה יורשיה יורשין כתובתה וחייבין בקבורתה אבל לא יורשי הבעל. וא"ר יוסי ב"ר חנינא בפרק אלמנה (שם דף צ"ו) כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליתומים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ורגליו שעושה לבעלה ואינה עושה ליורשים. אמר שמואל (שם) מציאת האלמנה ופירות שהכניסה לבעלה לעצמה ואין ליורש בהן כלום שהרי פרקונה תחת פירות ומאחר שאם נשבית אין היורשין חייבין לפדותה כדאמר בפרק נערה (שם דף נ"ב) אין להן פירות והנכסים עצמן שהן נדוניאתה נוטלת אותן בלא שבועה ואין ליורשין בהן דין בעולם אלא אם כן הותירו בחיי הבעל והיו נכסי צאן ברזל שהמותר לבעל ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשי' יורשין נדוניאתה אע"פ שהיא נכסי צאן ברזל ואם היה בהן מותר המותר ליורשי הבעל, עכ"ל ס"ג (שם).
דין דאשה אחת נהרגת ומת בעלה קודם ולא נשבעה על כתובתה [ויש קרובים לבעל] ויש קרובים לאשה נכסים בחזקת יתמי דהיינו יורשי הבעל ואם כן כל הנכסים יהיו בחזקת יורשי הבעל ואפילו הם בחזקת יורשי האשה [עד שיביאו יורשי האשה] ראיה שנשבעה על כתובתה ואז יקחו יורשיה עד כדי כתובתה והשאר יקחו יורשי הבעל, עכ"ל תו'.
<h2>דף סה:</h2>
עוד צוו חכמים להניח ממון להנשא בו הבת ושמין (בזה באב) [דעת האב] להגבות במטלטליןא) ועוד תקנו לגבות במטלטלין הכתובה ותנאי כתובה וגם פרנסהב) וכן שמעתי דין כתובות בנין דיכרין אך דין נכסים מועטין לא תקנוג). א)0וזהו הנקרא פרנסה ואם מת האב אומדין בדעתו כמה היה בלבו ליתן לפרנסה ונותנין לה והלכותיה מפורשין בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ח) ופירש רבינו חננאל (עיין שם דף נ' תוס' ד"ה ומאי) מה שאומרין שמין באב לגרע [כחה] ליתן לה פחות מעישור [נכסיו אבל לא ליפות כחה ליתן לה יותר מעישור] נכסים שחושבין אעבורי אחסנתא, ומניין אנו יודעין אומד דעתו מרעין ומיודעין ומשאו ומתנו וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה ואם לא ידעו בית דין דעתו אומדין ונותנין לה עשור נכסים לפרנסה, הניח בנות רבות כל שתבא להנשא נותנין לה עשור נכסים [ושלאחריה עישור] ממה ששיירה ראשונה ושל אחריה ממה ששיירה שנייה ואם באו כולם להנשא כאחת אחר שנטלו זו אחר זו העשור ממה ששיירו שלפניהם חוזרות וחולקות כל העשורים בשוה, עשור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו בתקנת גאונים אינו נוטל אלא מן הקרקע לדברי ר"ח ולדברי רבי' (שמעון) [שמשון] נגבית אף מן המטלטלין ויש לה לגבות עשור זה משכירות קרקע אף לפר"ח ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד שכירות הקרקע נותנין. עוד מסקינן שם (דף ס"ט) הבת בעשור הוה כבעל חוב של אחים היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה ואם מתו האחין נוטלת אותו מבניהם מן הזבורית ובשבועה שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומן הזבורית, והאחין שמכרו או משכנו קרקע אביהן הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה כדרך שטורפין כל בעלי החובות מן הלקוחות, מי שצוה בשעת מיתתו אל תפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו שאין זה מתנאי כתובה, עכ"ל ס"ג (ל"ת סי' פ"א). ולבת קטנה יש להם ליתן עישור נכסים דווקא מן הקרקעות ולא מן המטלטלין כיצד כגון שהניח להם אביהם ק' זקוקין קרקעות אפילו יש לו שוה אלף זקוקין במטלטלין לא יתנו אלא עשרה זקוקין שהן עשור נכסים של קרקעות דפרנסה אינו כתנאי כתובה — הגה"ה, ומיהו כיון דפרנסה שמין באב לדעת האב ואנו רואין דעת האב בכל יום שנותן נדוניא לבתו גם ממטלטלין אם כן יש לה עשור נכסים מכל הנכסים הן ממקרקעי הן ממטלטלין ואע"ג דאמר [ס"ט ע"ב] הילכתא ממקרקעי הן לכתובה הן למזונית הן לפרנסה היינו דווקא בימיהם אבל עכשיו תקנו הגאונים בין במקרקעי בין במטלטלין ואין להוסיף יותר מעשור נכסים אבל אם אומדין דעת האב לפחות פוחתין עכ"ה. וצריך לכתוב השטר אני פלוני מקנה מעכשיו לבנותי שיש להם חלק בקרקע פלוני או בספר פלוני לאחר מיתה ומכל נכסי כחלק אחד שיהיה לאחד מן הזכרים בשעת מיתה שאם לא היה כתוב כך לא היו נוטלות נכסים שיש להם בשעת מיתה כדאיתא פרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ח) האומר תיטול אשתי כאחד מן הבנים [נוטלת כאחד מן הבנים] הבאים לאחר כך ובנכסים של עכשיו [וגם] היו זכרים יכולין לומר אבינו הרויח הממון מיום המתנה עד עתה ומה שהיה לו בשעת המתנה הפסיד לכך אם לא היה כתוב בשטר בנכסים שיהיה לו בשעת מיתה אינו מועיל לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לשון התשבץ (דיני ממונות סי' תק"א). ב)0כדרך שתקנו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, לס"ג. (הלכות גרושין עשין סי' מ"ח). ג)0כתב רבינו שמשון איש ירושלים שמאחר שכתובה נגבית מן המטלטלין בתקנת הגאונים ה"ה [כתובת] בנין דכרין שהרי מק' שם (כתובות דף נ"ב) ותגבה מן המטלטלין בזמן הזה ומתרץ ככתובתה שויה רבנן וכן עישור נכסים ממטלטלין כי גם בזמן הזה היה רגיל כל אדם להשיא בתו ממטלטלין, ורבינו תם היה אומר כי אין אנו צריכין לתקנת הגאונים לעניין כתובה דאנן מטלטלי אגב מקרקעי מקנינן דאהני מאי דכתבינן בכתובה נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין ודלא כאסמכתא לגבות מן המטלטלין אם הם בעין ואהני דלא כתבינן אגב שלא לגבות מן הלקוחות ודווקא ללוקח מפקיע כתובה מן המטלטלין דהוי [כ]בעל חוב מאוחר דקיימא לן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה אבל מקבל במתנות בריא אינו מפקיע לדברי ר"י בר רבי' ברו', לס"ג (הלכות גרושין עשין סי' מ"ח). ומביא ראיה מפ' נושאין [יבמות צ"ט ע"א] יש מוכר לאביו להגבות לאמו כתובה כיצד יצחק שלקח עבד מן השוק ושפחה ולהם בן ושחרר השפחה ונשאה וחזר וכתב כל נכסיו לבנ' וקא' עבדא כמטלטלי דמי והא מני ר' מאיר דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה אלמ' דהמתנה שעשה לבנה אחר הכתובה לא מצי עקרא שעבוד כתובה אע"ג דעבדא כמטלטלין וליכא למימר דההיא מיירי במתנת ש"מ דההיא ודאי לא מפקעת כדאמר בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ג ע"א) השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנה דרבנן לא כל שכן אל[מ]א דבמתנת ש"מ גביא כתובה הא ליכא למימר דלא מיירי במתנת ש"מ דהתם הא קיימא לן דאם עמד חוזר ואם מת כי האי גוונא לא מיירי הברייתא מדמוקמי לה אליבא דר' מאיר דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה דר' מאיר לא פליג אלא מחיים כגון לגבי יבם דיבם במקום בעל קאי והוי כמחיים דבעל שהרי אינה מ[נ]ותקת מאישות המת אלא על ידי חליצת היבם או גיטו או מיתתו ולהכי לא חשיבי כמטלטלין דיתמי ורבנן פליגי וסברי דלא משתעבדי מטלטלי אליבייהו לכתובה ולפי שהיה קשה לו לומר שתהא סבר' דרבנן ור' מאיר תמוהה שר' מאיר מחשב' יותר משאר שעבוד שגובה ממטלטין דיתמי ולרבנן גריעי משאר שעבוד דאפילו מיניה לא גביא לכן פירש כן ונראין דבריו דאי חשבינן יבם לגבי כתובה (ביתמי) [כיתמי] מנין לו לתלמוד דלרבנן לא משתעבדי מטלטלין לכתובה אפילו מחיים בפרק האומר (קידושין דף ס"ה) לעניין גביית כתובה מן החבילה ובנדרים (דף ס"ה) פרק ר' אליעזר גבי אפילו אתה מוכר שער ראשך ובהכותב (כתובות פ"ו) דאמר לאיתתא מסלקינן בארעא ולבעל חוב בזוזי האי כדיניה והאי כדיניה וכן פירש ר"ת בספר הישר (סי' נ"ז) דאפילו לרבי מאיר דלאחר מיתה לא גביא כתובה ממטלטלין הילכך צריך לאוקומי ההיא דיש מוכר אביו במתנת בריא וכתובת אשה לר' מאיר כבעל חוב, ונמצא בשם רבי' חיים כהן דשום מתנה אינה מפקעת רק מכר או שעבוד דהשתא היכא דליכא פסידא למלוה כגון גבי אין נפרעין מנכסים משעבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הם זבורית, בעי רב אחדבוי בגיטין בפרק הניזקין (דף נ') במתנה האיך אי כמוכר דמי או לא ולא איפשטא כ"ש הכא דלא נשויה כמכר והא דדייק ביש נוחלין (ב"ב קל"ג) השתא בירושה דאורייתא כו' מתנה דרבנן מבעיא מירושה לירושה דייק דמתנת ש"מ כירושה שוייה וכל שכן דירושה דרבנן לא מפקיע ומינה לא תידוק מידי למתנה דאורייתא דלעולם אימא לך דאינה מפקעת דמתנה קילא מירושה כדמוכח פרק נושאין (יבמות דף צ"ט), עכ"ל התשובה חוזרני ללשון סמ"ג ולדברי ר"י ב"ר שמואל מפקיע כמו מכר ונותן טעם שהרי מקבל מתנת בריא אלים מירושה דאורייתא דתנן (גיטין דף מ"ח) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסין משועבדין ומקבל מתנה בכלל משועבדין הוא הילכך דילמא כי תקנו הגאונים לגבות כתובה ממטלטלין הני מילי מירושה אבל לא ממקבל מתנת בריא אבל מקבל מתנת ש"מ שאינה אלא מדרבנן אינה מפקעת בקל וחומר מירושה דאורייתא. ולעיל בדיני כתובה מפורש פסק זה באורך.
